מה בעצם קורה לך כשאת מתמודדת עם מציאות לא רצויה?

לחץ נגרם כשאנחנו חושבות שמשהו מסויים צריך לקרות, והחיים חושבים אחרת. 

כלומר, יש לנו ציפיות לגבי איך דברים אמורים להיות, ואז כשזה לא קורה נוצרת מציאות לא רצויה. 

 אנחנו מתעצבנות, מתבאסות, מנסות להילחם בזה, מרגישות שזה "לא פייר", או "למה תמיד זה קורה לי?". 

בקיצור, עושות משא ומתן עם העובדות. 

התוצאה של כל זה היא לחץ. לחץ בלתי- נסבל, ממש. 

כי אנחנו מרגישות שאין לנו את המשאבים להתמודד עם מה שהמציאות זרקה לעברנו:

"אוףףףף, אין לי כבר כוח. מאיפה להתחיל בכלל?". 

"ולמי בכלל יש זמן לטפל בכל העומס הזה פתאום"?

ולמעשה, כל כך הרבה אנרגיה הולכת על המשא-ומתן הזה, מבלי בעצם לשנות שום דבר במציאות. 

לא חשוב כמה נקטר ונתמרמר, בתכל'ס לא זז כלום.

אבל, זה כל-כך מתיש, שכבר לא נשאר כוח להתמודד עם מה שבאמת ניתן לשפר. 

אז יש לנו עכשיו כבר שתי דרמות לנהל:

1. החיצונית- זו שבמציאות. 
2. הפנימית- הרעש של הדיבור הפנימי שלנו שהוא, במקרה הטוב, מקטין, ובמקרה הגרוע, מרסק. 

אבל החיים הם ככה לפעמים, נכון? הדבש והעוקץ… 

אנחנו לא תמיד יכולות לבחור מה קורה לנו,

אבל תמיד (תמיד!) יכולות לבחור מה לעשות עם זה- והכנתי לכן כמה רעיונות איך.

זה יכול להיות כל דבר: ילד מתפרע, ריב עם הבעל, אכזבה בעבודה, חופשה מעפנה, בידוד, פקקים…

לא חסר ממה להתבאס…

כל דבר כזה עלול להיות טריגר שמפעיל אצלנו את תגובת הלחץ באופן אוטומטי. 

תגובת הלחץ היא מנגנון הישרדותי מופלא, ששומר עלינו בחיים. 

אבל, היא גם מנגנון שלא באמת מבדיל בין איום אמיתי, לאיום שנמצא בדרמה הפנימית שלנו.

מנגנון הסטרס מתייחס באותה רצינות לעמוד חשמל, נניח, שעומד ליפול עלינו ומהווה סכנה אמיתית,

ולמייל קורקטי מהבוס, שלא בהכרח מהווה סכנה קיומית. 

ברגע שתגובה כלשהי היא אוטומטית, אין לנו טווח. אין מרחב תמרון. אין יכולת בחירה. 

יש אוטומט. נקודה. 

ואז התגובה הזו היא לא תמיד לטובתנו. 

כשכל דבר קטן הופך להיות טריגר לחוסר סבלנות ועצבים

וכשזה קורה לאורך זמן בלי שינוי לטובה, סף הגירוי שלנו יורד.

כבר אין סבלנות לכלום ודברים שבימים רגילים היינו מחליקות ומתעלות מעל הסיטואציה, הופכים להיות חארקירי בבטן הרכה>>>

הכל מפעיל, מעצבן ומטריף. הכלללל. >>>

ושוב התגובות שלנו קצרות ולא בהכרח איכותיות, ומצבים פשוטים מסלימים>>>

ושוב הכל מטריף….

וחוזר חלילה.

זהו מעגל של סטרס שקשה לצאת ממנו.  קשה, אבל אפשרי. 

1. לזהות שאת בלחץ

הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לזהות בכלל שאנחנו בסטרס. שאנחנו פועלות מתוך אינסטינקט ולא מתוך חשיבה על מה באמת נכון וכדאי בסיטואציה הספציפית. הלחץ שקוף בפנינו. נראה לנו ש: "ככה זה" ו-"שאלו החיים". זה מה יש. 

אבל זה לא. זו בחירה. וזה יוצר מציאות חיים מסויימת שיש בה מחירים כבדים. 

וכן, יש בה גם רווחים (אחרת היא לא היתה מתקיימת), כמו למשל הישגים גבוהים, הספק גדול וכן הלאה. אבל השאלה היא תמיד עלות מול תועלת. 

2. פרופורציות- 

אחות יקרה, זה לא תמיד יהיה ככה!

גם אם את בשיא הדרמ'וש, סביר להניח שבעוד שנה את אפילו לא תזכרי ממה כל כך התרגשת עכשיו. 

ממש נסי לדמיין את הימים חולפים, עוברים לחודשים, ואת החודשים לשנה. האם סביר שבעוד שנה עדיין תרגישי ככה? זה עדיין יפעיל אותך? כנראה שלא. 

תזכירי לעצמך שהכל יחסי,  ושגם אם זה מאתגר ממש, את מסוגלת להתמודד. 

יש בך אוצרות. 

3. לא להיכנע לראיית שחור או לבן

כשדברים מעפנים, יש לנו נטיה לראות יותר שחורות ממדף החולצות בארון של גותית. 

נדמה לנו שזהו. הלך עלינו. הכל נהרס/אבוד/ באשמתנו/ השלימי את החסר. כי אנחנו תמיד הורסות הכל/ מפשלות/ מאחרות/ השלימי את החסר… 

 אל תתפתי לראות רק שחורות. 

תראי את התמונה כפי שהיא-

 היא מורכבת *גם* מדברים מעצבנים ו*גם* מדברים מדהימים. 

את מורכבת *גם* מדברים מעצבנים ו- *גם* מדברים מדהימים.

והתערובת הזו נקראת: "חיים". 

4. תצ"פ- 

כשהכל משתבש, זה בגלל שהיתה לך ציפיה מסויימת שמשהו יקרה בדרך מסויימת, או שמישהו יתנהג בצורה ספציפית.

זה לא קרה, מן הסתם…

אז תעשי תצ"פ- 

תיאום

 ציפיות 

מראש- עם עצמך, עם הסביבה.

סבבה שיש לנו ציפיות מסויימות,

אבל מה הגיוני שבאמת יקרה?

תקבעי מראש- מה תעשי אם משהו  לא ילך כמו שרצית? על מה את מוכנה לוותר? 

הציפיות הגבוהות האלה מעצמנו ומהסביבה עלולות להיות הרסניות ממש.

להתחיל לבנות בראש משהו מותאם יותר למציאות מונע הרבה שברונות לב, חיכוכים ואכזבות. מנסיון… ;) 

5. מציאות לא רצויה?שחררי או תשני

את יכולה לשנות את זה? זה חשוב לך מספיק?

מדהים. אז תשני. 

את לא יכולה לשנות את זה? זה לא מספיק חשוב?

שחררי. על אמת. חבל על האנרגיה של הקיטורים והעצבים..

וכן, זה הסעיף הכי קצר, אבל גם הכי מסובך. מלאכת חיים שלמה..

מקווה שאהבת 💕 ואני ממשששששש סקרנית לשמוע מה לקחת מהפוסט 😚

תעשי, חיים :)

שלך,

טל