הערה לא במקום לאחד הילדים, איחור קטן, פרט חשוב ששכחת בפגישה…

זה לא שזה כזה דרמטי. אלא רק הרגעים הקטנים האלה, שלך מול עצמך, שאף אחד אף פעם לא ידע.

אולי ירדת קצת על עצמך, היית קשה, ביקורתית. אולי העדפת להיות כל דבר אחר, חוץ מאת עצמך.

ובמקום שיהיה לך יום מהמם, אנרגטי, שטורף ת'חיים. היית חצי. ולא היית שם הבסטי של עצמך.

רציתי שתדעי שאת ממש לא לבד ולא רק את מרגישה כך.

ומאוד יכול להיות שגם מי שנראית לך הכי על זה, הכי אסופה ומתוקתקת,

מפוזרת לפעמים יותר מהצעצועים של הילדים על השטיח שבסלון.

יכול להיות שבדיוק לפני שניה, גם לה היתה בדיוק את אותה השיחה הזו עם עצמה על המראה.

את לא לבד.

זו לא רק את.

וזה קורה ל כ ו ל נ ו.

אז הכנתי לך כמה רעיונות (וגם תזכורת לעצמי, על הדרך :) ),

מה אפשר לעשות, בדיוק ברגעים האלה שזו את מול המראה,

כדי שתתחברי לכח שבך.

הוא שם כל הזמן. ואת? רק תושיטי את היד.

זה קרה, קורה ויקרה, ואין מי שזה לא קרה לה- לפעמים יש צביטות לב קטנות כאלה באמצע החיים.

אכזבה קטנה, באס'וש, משהו כזה של עצמך מול עצמך. 

אי-אפשר באמת למנוע את זה. זה חלק מלהיות שאפתנית ודוארית (שלמה, אבל לא מושלמת).

כשאת עושה הרבה, את גם מפשלת מדי פעם. את שוכחת משהו, טועה בניסוח. 

מבאס, אבל, לגמרי אפשר ללמוד להתאושש מזה מהר יותר. 

שנזוז?

הכאב הזה של האכזבה אמנם מצליף בך, מכניס אותך לסטרס ולדאגות, ואולי אפילו לעצבות.

אבל, הוא חלק בריא בך, שמנסה להגיד לך משהו-

על גבולות, על מה נכון לך, על מה את רוצה שיקרה, על הציפיות שלך מעצמך ומסביבתך,

על האמונה שלך לגבי איך "דברים צריכים להיות".

בעצם? על מי שאת. 

אז אל תבואי עם השוט, תבואי עם הדבש. תחמלי את עצמך באמת. 

לכל אחד מותר לטעות, לכל אחת מותר לפשל,  לכל אחת מגיעה הזדמנות שנייה. 

אז למה לך אסור?

כשמשהו כואב, הנטייה הברורה מאליה והטבעית היא לברוח, לצאת מזה כמה שיותר מהר.

לא להרגיש את הרגשות השליליים האלה שמציפים אותנו. 

והאמת היא, שכך דווקא יקרה בדיוק ההיפך.

אם תדחיקי, או תטשטשי, זה יציק לך כל הזמן. זה יצוף ויציף, כי יש כאן עניין לא סגור שלא התמודדנו איתו עד הסוף. 

הטריק הוא, שדווקא אם תעצרי רגע, ותקדישי זמן באמת להקשיב למה שמטריד אותך תוכלי להתאושש הרבה יותר מהר.

תוכלי לדייק מה בדיוק מפריע לך. לבחור מה את רוצה לקחת מזה הלאה.

להבין מה תרצי לעשות אחרת בפעם הבאה,

מה תרצי לא לעשות בפעם הבאה וכן הלאה. 

אבל לפעמים, מספיק פשוט להכיר בזה שככה את מרגישה עכשיו.

לתת לזה מקום בבפנוכו שלך, וזה כבר מאפשר תזוזה למקום טוב יותר.

תקבעי מראש פרוטוקול מה את עושה במצב כזה-

1. למי את מתקשרת?

– מי האנשים שלך מהבית? אלה שיודעים לתמוך בך, להזכיר לך מי את, לתת לך פרופורציות, לעודד אותך? שכל השאר יחכו קצת…

2. לאן את הולכת?

– איזה מקום ממלא אותך באנרגיה טובה? איזה מקום נותן לך תחושה של זיכוך? הים? פארק עירוני? הקניון..? ;)

3. מה את עושה?

מהו הדבר הכי פשוט, מיידי וקטן שאת יכולה לעשות, שתמיד משפר לך את ההרגשה?

ללכת לסרט עם חברה? לראות סטנדאפ קצר ביוטיוב? ללכת לאמא? להיפגש עם הבסטי?

להחליט שלמרות שאת אמא ערכית ומשקיעה,

לא יקרה כלום אם היום תקלי על עצמך קצת את החיים ותשימי לילדים סרט ותזמינו פיצה כדי שתוכלי להתרענן שנייה?

הזמן הזה שמוקדש להתאוששות הוא ממש חשוב.

4. מה את *לא* עושה?

למשל: לא לרדת על עצמך, לא להתאבסס על הפרטים, לא לשחזר שוב ושוב את הסיטואציה, לא להקטין את עצמך…

כל אלה הם האוטומט שלי…

אם לא אשים לב ממש ממש טוב, זה כנראה מה שיקרה.

אז כדי לשבור את המעגל המרושע הזה,

אני חייבת לבחור במודע בגבולות הגזרה ולהתמקד כמה שיותר בדברים החיוביים שעושים לי טוב.

אם זו גם הנטיה שלך, ממש מומלץ להציב גבולות לשיח.

אני קוראת לזה "מבחן הבסטי".

כל מה שלא הייתי מרשה לעצמי להגיד לבסטי בסיטואציה הזו,

אני גם לא מרשה לעצמי להגיד לעצמי. כלומר, לשמור על דיבור עצמי פנימי מגדיל בשקל תשעים.

הדבר האחרון שנרצה זה להיכנס ללופ של מחשבות מטרידות. אז זה הזמן להיות עסוקה בקטע טוב וממלא,
אחרת אנחנו נכנסות לפינות שלא בהכרח היינו נכנסות אליהן…

לא על הכל את יכולה לשלוט, אבל את בהחלט יכולה לבחור לשנות אווירה-
לצאת החוצה, להיכנס פנימה, להשמיע מוזיקה,

לנקות משהו שרצית תמיד,

לסדר איזו מגירה שחיכתה יפה בסבלנות המון זמן,לעשות אמבטיית יער.

הכללל כדי להרגיש את מה שאת באמת מרגישה, אבל גם לדעת לצמוח משם באופן שמרים לעצמך!

מה את לוקחת איתך? ספרי לי!

תעשי, חיים :)
שלך,
טל