הגישה הגברית והגישה הנשית לניהול זמן עסקי- מה עדיף?

למי שמעדיפה את המילה הכתובה, תמללתי לך את הסרטון 🙂

ידעת שיש שתי גישות עיקריות לניהול זמן עסקי?
הגברית והנשית – חשבת פעם איפה את בתוך זה?

אהלן, אני טל שפיר – עושים, חיים 🙂 מלווה בעלות עסקים ומרצה
והיום אני רוצה לדבר איתך על שתי גישות מיוחדות לניהול זמן –
או עיקריות בואי נגיד. קראתי שבעת אלפים ספרים על הנושא הזה,
אני חיה אותו, אני חושבת שהזמן שלנו כאן על האדמה הוא קצר
ויקר ואנחנו רוצות כמה שיותר חוויות טובות ולהפיק מהן את המירב
ושווה שנדע דבר או שניים על איך לעשות את זה, נכון?

יש שתי גישות עיקריות – הגישה הגברית והגישה הנשית

אז יש שתי גישות עיקריות ששמתי לב מכל הספרים
שקראתי, הכי עדכניים לאחרונה, זה הגישה הגברית בנושא הזה
והגישה הנשית בנושא הזה. מעניין איפה את, נכון?

הגישה הגברית אומרת “Crush it”

הגישה הגברית בגדול אומרת “Crush it” – כאילו, לעשות, לכבוש,
כמה שיותר, לעבוד 17 שעות ביום, 18 שעות ביום, לקרוע את הגב הממש,
ממש תחתון… לא לראות בעיניים, לעשות כמה שיותר, הרווחים הלבנים
ביומן הם פחות או יותר השטן, אסור דקה אחת לעצור, צריך כל הזמן תוצאות,
תוצאות, מעשים – כל הזמן לכבוש… לכבוש… הבנת את זה כבר, נכון?

הגישה הנשית אומרת אחרת

הגישה הנשית לעומת זאת אומרת אחרת, היא אומרת תעשי פחות,
לעשות פחות, לבדוק מה כדאי שיכנס לשם, לראות מה חשוב לך שיקרה שם,
היא קצת כמו בחופשת לידה שאת אומרת “טוב, סבבה – לא שטפתי כלים
משנת 78 אבל כרגע יש פה ילד ובזה אני בוחרת להתמקד…”
אז זו הגישה הנשית. באמת אולי בגלל סיבות שקטונתי מלהתייחס אליהן
כמו פמיניזם ומה שמצופה מאיתנו כבעלות עסקים וכנשים ותכתיבי חברה ו…
אנחנו צריכות לברור ולבחור היטב מה אנחנו עושות באותו לעשות.

האמת היא איפשהו באמצע

אם את שואלת אותי, האמת היא איפשהו באמצע.
זאת אומרת שיש תקופות בעסק שכן אנחנו צריכות לתת בראש,
אין לזה ביטוי אחר בעברית. “לעבוד כהלכה, לשנס מותניים,
להפשיל שרוולים ולשאת במלאכה….” לתת בראש! 

אנחנו צריכות לעבוד את השעות שאנחנו צריכות לעבוד
ואנחנו צריכות לעמוד בדד ליינים ואנחנו צריכות לעשות
ואנחנו צריכות להיפגש, אנחנו צריכות לעשות מינגלינג,
ואנחנו, בואי נחליף את כל הצריכות הזה – בבוחרות!
כי אנחנו רוצות להגיע למטרות שלנו, כי אנחנו רוצות להצליח.
אנחנו ממש אז, עובדות – מטורף – באמת, באמת נותנות
את כל מה שיש בנו.

ויש תקופות בחיים שהרבה יותר חשוב לא לעשות.
או לעשות פחות, כן. אבל לפעמים, אפילו ממש לא לעשות.
כמו למשל בחופשים או בסופי שבוע, להרפות מהעסק,
לשחרר אותו, לא באמת להיכנס לוואטסאפ, לא באמת להיכנס למיילים,
לא. לשחרר, לשחרר כדי להיות ברגעים אחרים שאת בוחרת להיות בהם
או אם זה אחר הצהריים כשאת עם הילדים, אז זהו, אז חסל סדר טלפון.
לא עונים יותר לטלפון מהשעה הזו כי יש לך בחירות אחרות.

או שאת עובדת 17 שעות או שאת עושה את המינימום

זה לא, או שאת עובדת 17 שעות ביום או שאת ממש עושה את המינימום
ההכרחי והעסק הופך להיות מעין סוג כזה של תחביב שאת עושה אותו.
אלא, שכשאת כן עובדת ובזמנים שאת כן עובדת, את עובדת כמו, מה?
אין לי מטאפורה, כמו “חץ”, כמו “חיילת”, את ממוקדת מטרה,
אי אפשר להזיז אותך, את לא תעשי הרבה אבל הדברים שאת עושה –
תהיה להם כזאת השפעה אחר כך על העסק שלך. את לא עושה הכל
אבל כשאת עושה, תהיה לזה השפעה שאחר כך את תקבלי ריבית דריבית,
דריבית מהדברים שבחרת לעשות, וזה כל העניין. זאת אומרת שהאמת היא איפשהו
באמצע בין איזון, שאנחנו צריכות תקופות של חופש, של לא לעשות כלום.
של לא להיות בעסק בכלל וכל זה קורה בזכות אותן תקופות שכן עבדת
וכן עשית וכן התקדמת וכן עשית מה שצריך. וזה איפשר לך לייצר בעסק
שלך אוטומציות וזה איפשר לך לייצר בעסק שלך שיטות – Systems,
וזה איפשר לך לצאת לחופשי אחר כך.

אז אני מסכמת:

1. כשאת עושה דברים שהם לא רק לעכשיו, שהם לא נגעת נסעת,
הם לא רק “יללה – מכבים את השריפות”, אלא הם דברים שיעשו טוב –
לעסק שלך לאורך זמן, לאורך ימים והם דברים שיטתיים.

הדבר השני, כשאת עובדת – אמאל’ה איך עובדת, אינדיאנית, אוקיי?
אי אפשר לעצור אותך. אז באמת לא באת לשחק, באת לעבוד.
באת באמת כמו שצריך ואת תראי שדברים יקחו לך רבע מהזמן
שאת חושבת. את לא באמת צריכה לעבוד כל היום. תעשי ניסוי קטן
השבוע ותגידי “כל יום אני עובדת 4 שעות, זהו – 4 שעות, פנסיונרית.
4 שעות, לא עובדת יותר”. את תראי מה יקרה, את תראי שפתאום
כשאת אומרת לעצמך, אוקיי, תוך 4 שעות אני יכולה להגיע לאותה תפוקה
של 8 שעות, וואו זה מטורף. תאתגרי את עצמך, תנסי. אל תאמיני לי,
תאמיני לעצמך. תנסי את בעצמך את הדבר הזה ואת תראי שאת יכולה
להיות במקום אחר לגמרי.

והדבר השלישי זה להחליט על זמנים של התנתקות, שבהם אין עסק.
את עושה את החיים האישיים שלך, את מה שאת רוצה. אני יכולה לשתף-
אותך שאצלי כל יום מ- 17:00 אין טלפון, לפעמים 17:30. אין טלפון,
אין וואטסאפ, לא עונה, פשוט לא. מיילים, לא נכנסים בסוף שבוע,
לא נכנסים בערב. צריך את הזמן הזה כדי להירגע.

כדי שתוכלי לעבוד כמו חיה רעה, אז צריך את הזמן הזה כדי להירגע.
זה כמו חץ – שאת לוקחת אותו רגע אחורה כדי שתוכלי לשלוח אותו,
הוא בום למטרה – אותו הדבר כאן. את צריכה את הזמן הזה –
של “לקחת את החץ אחורה” כדי להרפות, כדי להירגע.
בסוף שבוע בכלל, בכלל אין וואטסאפ, טלפונים, לקוחות, כלום.
להיות נוכחת, להיות ברגע, להיות באמת, באמת בדבר הזה שאת עושה.

אז אם עדיין לא הכרנו, אהלן – שמי טל שפיר עושים, חיים 🙂
מלווה בעלות עסקים ומרצה לעסקים. מוזמנת לשוטט לך בבלוג שלי
יש שם מלא דברים טובים – תבואי, תבקרי, קפה עלי 🙂

תעשי, חיים 🙂

שלך,

טל שפיר